מקור ברכות ל״ז
1 קָא מַשְׁמַע לַן — ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״. וְאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״ הָוֵה אָמֵינָא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים — אִין, אֲבָל אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא, מִשּׁוּם דְּעַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. אֲבָל אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ — נֵימָא אֲפִילּוּ אוֹרֶז וְדוֹחַן נָמֵי מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. קָא מַשְׁמַע לַן — כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הוּא דִּמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, לְאַפּוֹקֵי אוֹרֶז וְדוֹחַן, דַּאֲפִילּוּ אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
2 וְאוֹרֶז וְדוֹחַן לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״? וְהָתַנְיָא: הֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת אוֹרֶז וּפַת דּוֹחַן — מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְגַבֵּי מַעֲשֵׂה קְדֵרָה תַּנְיָא: בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
3 כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה: כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דִּמְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף, וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה — בַּתְּחִלָּה ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְאִילּוּ הָכָא — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, וּלְבַסּוֹף ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ״.
4 וְאוֹרֶז לָאו מַעֲשֵׂה קְדֵרָה הוּא? וְהָתַנְיָא, אֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה: חִילְקָא, טַרְגִּיס, סוֹלֶת, זָרִיז, וְעַרְסָן, וְאוֹרֶז.
5 הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִמּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל רַבָּנַן לָא.
6 וְרַבָּנַן לָא?! וְהָתַנְיָא: הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנָהּ אֲפָאָהּ וּבִשְּׁלָהּ, בִּזְמַן שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
7 הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
8 מַנִּי, אִילֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא דְּאָמַר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בָּעֵי בָּרוֹכֵי!
9 אֶלָּא לָאו, רַבָּנַן הִיא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל!
10 תְּיוּבְתָּא.
11 אָמַר מָר: הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְהָתַנְיָא ״בּוֹרֵא מִינֵי זְרָעִים״! לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: וְעַל יְרָקוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.
12 אָמַר מָר, הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
13 וְהָתַנְיָא לְבַסּוֹף וְלָא כְלוּם! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
14 וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בִּירִיחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לְרַבִּי עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלוֹקֶת! אָמַר לוֹ: רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים.
15 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים
16 וְלֹא מִין דָּגָן הוּא, אוֹ מִין דָּגָן וְלֹא עֲשָׂאוֹ פַּת — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת. כֹּל שֶׁאֵינוֹ לֹא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין וְלֹא מִין דָּגָן, כְּגוֹן פַּת אוֹרֶז וְדוֹחַן — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְלֹא כְלוּם.
17 בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? אֵימָא סֵיפָא דְּרֵישָׁא, אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. מַנִּי: אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַשְׁתָּא אַכּוֹתָבוֹת וְאַדַּיְיסָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת מִיבַּעְיָא?!
18 אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבָּנַן. אִי הָכִי קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּתְנִי גַּבֵּי אוֹרֶז: ״וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו וְלֹא כְּלוּם״.
19 אָמַר רָבָא: הַאי רִיהֲטָא דְּחַקְלָאֵי דְּמַפְּשִׁי בֵּיהּ קִמְחָא, מְבָרֵךְ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. מַאי טַעְמָא? — דִּסְמִידָא עִיקָּר. דְּמָחוֹזָא, דְּלָא מַפְּשִׁי בֵּיהּ קִמְחָא, מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. מַאי טַעְמָא? — דּוּבְשָׁא עִיקָּר. וַהֲדַר אָמַר רָבָא: אִידֵּי וְאִידֵּי, ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
20 אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי חֲבִיצָא דְּאִית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. דְּלֵית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
21 אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מְנָחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם — אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. נְטָלָן לְאׇכְלָן — מְבָרֵךְ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְכוּלָּן, פּוֹתְתָן כְּזַיִת.
22 אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר פּוֹרְכָן עַד שֶׁמַּחְזִירָן לְסׇלְתָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא בָּעֵי בָּרוֹכֵי ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: לָקַט מִכּוּלָּן כְּזַיִת וַאֲכָלָן, אִם חָמֵץ הוּא — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאִם מַצָּה הוּא — אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
23 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּשֶׁעֵרְסָן. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, וְהוּא שֶׁאֲכָלָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — וְאִי בְּשֶׁעֵרְסָן, הַאי ״שֶׁאֲכָלָן״, ״שֶׁאֲכָלוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ?
24 אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּבָא מִלֶּחֶם גָּדוֹל.
25 מַאי הָוֵה עֲלַהּ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי חֲבִיצָא, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — מְבָרֵךְ עָלָיו ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ תּוֹרִיתָא דְנַהְמָא.
26 טְרוֹקְנִין, חַיָּיבִין בַּחַלָּה. וְכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טְרוֹקְנִין פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. מַאי טְרוֹקְנִין? אָמַר אַבָּיֵי: כּוּבָּא דְאַרְעָא.
27 וְאָמַר אַבָּיֵי: טְרִיתָא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. מַאי טְרִיתָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי גְּבִיל מְרַתַּח, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי נַהֲמָא דְהִנְדְּקָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח.
28 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח פָּטוּר מִן הַחַלָּה. וְהָא תַּנְיָא חַיָּיב בַּחַלָּה! הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ. עֲשָׂאָן
פירוש תוספות הרא"ש על ברכות ל״ז
1 בורא נפשות רבות וחסרונן. כלומר בורא הנפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהן נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרים כ"כ ן לא בראם כי אינם אלא להתענג, ובירו' מסיים ברוך אתה ה' חי העולמים:
2 הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה. ולא פי' בתלמוד אי זו ברכה יברך לאחריה, ונראה שיברך בנ"ר ולא ברכה אחת מעין ג' דקאמר לקמן דף מ"ד ע"א דעל חמשת המינים אומר על המחיה ועל הכלכלה ושאינן מין דגן על העץ ועל פרי העץ ולא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש היינו בדשלקו והוא דעבדינהו כגון דייסא אבל כוסס החטה או שלקהו ואיתנהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות וכן משמע מדקתני בסיפא אין הפרוסות קיימות וכו' ולבסוף מברך ברכה אחת מעין ג' ואי אפילו בחטה שאינו מברך לפניה אלא בפה"א ומברך אחריה מעין ג' מה הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך עליהן בורא מיני מזונות לברך אחריהם מעין ג' אלא ודאי בחטה אין מברך אחריה אלא בנ"ר ולהכי הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך אחריהם מעין ג', ודוחק הוא לומר ששנה ברכה אחת מעין שלש לאשמעינן אע"פ שהוא מין פת אין כאן המוציא וג' ברכות כיון שאין הפרוסות קיימות, ויש ליתן טעם אע"פ שחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתו חשיבא כ"כ לא חשיב אכילה לברך עליה מעין שלש, מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא, ובמחזור ר"ת היה כתוב בכוסס את החטה ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה ובחוץ הגיהו מברכין אחריו בנ"ר, וכן כתיב בה"ג בורא נפשות בכוסס חטה אי שלקינהו ואיתנהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין חיין או שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה, ואמרי' בירושלמי דפרקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סלת מהו מברך בסופה א"ר יוסי לא אכל ר' ירמיה סלת מיומוי, לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה מברך שהכל שנתקנה על הכל ותנן אם אמר על הכל שהכל יצא, אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא ברכה שנתקנה:
3 נתן ר"ג לר' עקיבא רשות לברך רצונו שיברך ג' ברכות ויזמן עליהם וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש. ולעצמו ברך ולא להוציא אחרים ידי חובתן דקיי"ל בפ' כל הבשר דף ק"ו. דאין מזמנין על הפירות, וא"ת והא ר' עקיבא קאמר במתניתין אפילו לא אכל אלא שלק והוא מזונו מברכין עליו שלש ברכות ומפרש בגמרא בקלח של כרוב שנינו וא"כ למה לא ברך ג' ברכות, וי"ל דר' עקיבא דוקא קאמר באוכל כל שובעו וכן משמע הלשון שלק והוא מזונו והכא לא אכל תמרים כל שובעו, ותימא לר"ג דאמר מברך ג' ברכות על שבעת המינין אי ס"ל דברכה טעונה כוס א"כ צריך לעולם להביא כוס, וי"ל שלא ישתה מן הכוס כשיעור שיתחייב ברכה אחרונה א"נ ר"ג לא אמר אלא היכא דאוכל או שותה בקביעות דדבר חשוב אבל כשאינו שותה אלא כמלא לוגמיו מודה דלא הי' צריך לברך ג' ברכות:
4 האי חביצא. פרש"י שמבשלין לחם בתוך האלפס, וא"ת א"כ מאי מייתי רב יוסף ראיה מפירורי מנחות שלא נתבשלו, וי"ל כיון דטגנו בשמן כנתבשל דמי.
5 ואי אית ביה כזית מברך עליו המוציא. וא"ת והא אמרינן לעיל אם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וי"ל דרב יוסף פירש דפרוסות קיימות הוי בכזית ואין פרוסות קיימות הוי בפחות מכזית וכן משמע בירושלמי דקאמר עד כמה יהו הפרוסות קיימות ר' יוסי כהנא בר מלכיא בשם רב עד כזית:
6 היה עומד ומקריב מנחות וכו'. פרש"י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי וכן נטלן לאכלן, ועוד פרש"י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש הילכך נראה דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח מברך שהחיינו וכן שנוי בתוספתא לפי שהיו שם כ"ד משמרות מתחלפות פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו:
7 א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר' ישמעאל. תימא לאביי דבעי למימר דאפילו לתנא דבי ר' ישמעאל דמחזירן לסולתן מברך עליהם המוציא א"כ מאי קאמר לעיל אין פרוסות קיימות וי"ל דאביי הקשה לרב יוסף לפי סברתו דמדמה נתבשלו למנחה שנטגנה אלא על כרחין אין לך לדמות מנחה שנטגנה בשמן לפרוסות שנתבשלו:
8 לקט מכלן כזית פרש"י אמנחות קאי. ולא נהירא דהא במנחות ליכא חמץ ועוד היכא קאמר אם מצה היא אדם יוצא בה יוצא בה ידי חובתו בפסח הא אמרינן בפ' כל שעה דף ל"ח: **הגה"ה א"ה קושיא זו הקשה ג"כ הרשב"א ושם נסמן ל"ו ב'. ונפלא הוא כי בספרים שלנו ליתא ואדרבא איתא שם ל"ח ב' ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה וכו' עכ"ה:** דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות, ועוד הא דמשני לעיל בבא מלחם גדול לא שייך במנחה שהרי פותתה כולה לפתיתין, הילכך נראה דאחמשת המינין קאי דאפילו לקט מכלן כזית מצטרפין, וקשה לפרש"י שפי' דחביצא היינו לחם שנדבק בבישול דהך דהכא לא מיירי לא במבושל ולא במטוגן. ופר"ת דחביצא הן פרורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש, ובערוך פי' שהם פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק וכל דבר שנדבק יחד נקרא חביצא כעין חביצא דתמרי:
9 אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. אע"פ שאין בהם כזית ובלא נתבשלו דאי נתבשלו מפרש בירושלמי דוקא בכזית, ונראה לי שמכאן קשה לפרש"י שפירש חביצא במבושל א"כ רב ששת מה היה מפרשת אין פרוסות קיימות:
10 כי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין חייבים בחלה. ה"ג ול"ג פטור והכי איתא בירושלמי ר' יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליהן המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואע"פ שבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא:
11 מרתח גביל. ולא דמי לטרוקנין דאע"פ שבלילתו רכה אופין אותו בגומא שבכירה כמו שפי' רש"י ונעשה לחם אבל מרתח גביל. שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו: